למה אנחנו לא מפסיקים לצפות בריאליטי? הפסיכולוגיה שמאחורי ההתמכרות הלאומית
מהאח הגדול ועד תוכניות הבישול והזוגיות: מה גורם לנו לחזור לריאליטי עונה אחרי עונה, ואיך התוכניות בנויות כדי לרתק אותנו.
כמעט אין ישראלי שלא צפה לפחות פעם אחת בתוכנית ריאליטי. גם מי שמצהיר שהוא לא סובל את הז׳אנר מכיר את השמות, את הסלוגנים ואת הסצנות שהפכו לוויראליות. תוכניות כמו האח הגדול, הישרדות, מאסטר שף, הכוכב הבא ותוכניות היכרויות ושיפוצים ליוו את הטלוויזיה הישראלית במשך שנים, ורבות מהן עדיין מושכות קהל גדול. אבל מה גורם לנו לצפות, שוב ושוב, באנשים זרים שמתווכחים, מבשלים, שרים או מתאהבים מול המצלמה? מסתבר שיש לכך לא מעט הסברים, חלקם פסיכולוגיים, חלקם חברתיים וחלקם קשורים לאופן שבו התוכניות עצמן בנויות.
הצורך להציץ
אחד ההסברים הוותיקים להצלחת הריאליטי הוא הסקרנות האנושית הבסיסית. אנחנו יצורים חברתיים, ומאז ומעולם התעניינו בחייהם של אחרים: איך הם מתנהגים, איך הם מגיבים ללחץ, איך הם מתמודדים עם קונפליקטים. הריאליטי מאפשר לנו להציץ לתוך מצבים אנושיים בלי להיות מעורבים בהם, ממקום בטוח על הספה.
מעבר לכך, הצפייה מאפשרת השוואה חברתית. כשאנחנו צופים במשתתף שמתמודד עם מצב מביך או קשה, אנחנו שואלים את עצמנו מה היינו עושים במקומו. לפעמים זה מחזק את הביטחון העצמי שלנו, ולפעמים זה מעורר הזדהות. בשני המקרים, יש כאן חוויה רגשית שמושכת אותנו להמשיך לצפות.
הזדהות ודמויות שאפשר לאהוב או לשנוא
תוכניות ריאליטי מצליחות בנויות סביב דמויות. מפיקי התוכניות בוחרים את המשתתפים בקפידה, כך שיהיה ביניהם גיוון: הנבל, הנאיבי, המצחיק, האנדרדוג, מי שכולם אוהבים ומי שכולם אוהבים לשנוא. השילוב הזה יוצר דרמה טבעית, ומאפשר לכל צופה למצוא את הדמות שהוא מזדהה איתה או מעודד אותה.
הקשר לדמויות הוא שהופך את הצפייה לחוויה רגשית. כשהמשתתף האהוב שלנו בסכנת הדחה, אנחנו מרגישים מתח אמיתי. כשהוא מנצח, אנחנו שמחים. הקשר הזה, שבפסיכולוגיה מכונה לעיתים יחסים פאראסוציאליים, דומה לקשר שאנחנו יוצרים עם דמויות בדרמה, אבל הוא חזק יותר כי מדובר באנשים אמיתיים, לפחות לכאורה.
כמה ריאליטי יש בריאליטי
כאן מגיעה השאלה הגדולה: עד כמה מה שאנחנו רואים אמיתי? התשובה מורכבת. המשתתפים הם אנשים אמיתיים, והתגובות שלהם לרוב אמיתיות. אבל התוכנית כולה היא מוצר מתוכנן היטב. המפיקים יוצרים מצבים שמעוררים קונפליקט, בוחרים אילו רגעים לשדר מתוך שעות רבות של צילום, ומעצבים את הסיפור בחדר העריכה.
כמה מהכלים שבהם משתמשים יוצרי התוכניות:
- ליהוק של דמויות שעשויות להתנגש זו בזו.
- משימות ואתגרים שנועדו לייצר לחץ ומתח.
- ראיונות וידוי, שבהם המשתתפים מגיבים לאירועים, לעיתים בהכוונה.
- עריכה שבונה קשתות סיפוריות, כמו גיבור ונבל.
- מוזיקה ואפקטים שמכתיבים לצופה איך להרגיש.
המודעות לכלים האלה לא בהכרח פוגעת בהנאה. רבים מהצופים יודעים שמדובר במוצר ערוך, ונהנים בכל זאת, בדיוק כמו שנהנים מסרט למרות שיודעים שהוא בדיוני.
הריאליטי כמדורת שבט
בישראל יש לריאליטי תפקיד חברתי מיוחד. במדינה קטנה, שבה אחוזי צפייה גבוהים יכולים להגיע לחלק ניכר מהאוכלוסייה, התוכניות הגדולות הפכו למה שמכונה לעיתים מדורת השבט. הן נותנות לנו נושא משותף לשיחה בעבודה, במשפחה ובקבוצות הווטסאפ. גם מי שלא צפה מרגיש שהוא צריך לדעת מה קרה, כדי לא להישאר מחוץ לשיחה.
בעידן הרשתות החברתיות, החוויה הזאת התעצמה. הצפייה מלווה בתגובות בזמן אמת, בממים, בדיונים סוערים ובקבוצות מעריצים. המשתתפים עצמם הופכים לסלבריטאים, ממשיכים לצבור עוקבים אחרי התוכנית ולפעמים בונים קריירה שלמה. כך הריאליטי ממשיך לחיות גם הרבה אחרי שהעונה הסתיימה.
הצד הפחות זוהר
לצד ההנאה, יש גם ביקורת רבה על הז׳אנר. אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מעלים לא פעם חששות לגבי ההשפעה של החשיפה על המשתתפים: לחץ קיצוני, בידוד, ביקורת ציבורית קשה ברשתות ותחושת ריקנות אחרי שהאורות כבים. בשנים האחרונות, הפקות רבות בעולם ובישראל הוסיפו ליווי פסיכולוגי למשתתפים, לפני הצילומים, במהלכם ואחריהם.
גם לצופים כדאי לחשוב על ההשפעה. תוכניות שמבוססות על השפלה, על עימותים ועל לעג עלולות לנרמל התנהגויות כאלה, במיוחד אצל צופים צעירים. מנגד, יש תוכניות ריאליטי שמציגות שיתוף פעולה, כישרון ונדיבות, ומעוררות השראה. הבחירה במה לצפות, ואיך לדבר על זה בבית, נמצאת בידיים שלנו.
האם הריאליטי עובר מן העולם
בכל כמה שנים מתפרסמות הערכות שהריאליטי בדרך החוצה. אחוזי הצפייה בטלוויזיה הלינארית יורדים, הקהל הצעיר עובר לסרטונים קצרים ולפלטפורמות דיגיטליות, ותוכניות ותיקות נסגרות. ובכל זאת, הז׳אנר ממשיך להמציא את עצמו מחדש: פורמטים חדשים צצים, תוכניות ותיקות חוזרות בגרסה מעודכנת, ושירותי הסטרימינג משקיעים בריאליטי משלהם.
נראה שהצורך הבסיסי שהריאליטי עונה עליו, הסקרנות כלפי אנשים אחרים והרצון לחוויה משותפת, לא ייעלם בקרוב. מה שישתנה הוא הצורה: אולי פחות פרקים ארוכים בפריים טיים, ויותר תוכן קצר, אינטראקטיבי ומפוזר בין פלטפורמות.
לסיכום
ההתמכרות לריאליטי אינה סימן לשטחיות, אלא ביטוי לצרכים אנושיים עמוקים: סקרנות, הזדהות, השוואה חברתית ושייכות. התוכניות בנויות בחוכמה כדי לנצל את הצרכים האלה, ומי שמבין את הכלים שלהן יכול ליהנות מהן בצורה מודעת יותר. בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מתווכחים על הדחה בשבוע שעבר, תדעו שאתם חלק מתופעה פסיכולוגית וחברתית מרתקת.